מגזין אינפיניטי

אחת ההבנות החשובות לעולם משתנה, זה שמקצועות רבים הולכים להעלם מהנוף ומקצועות חדשים נולדים בכל רגע, ממש עכשיו. שאלת הרלוונטיות קשורה בכולנו, העידן שבו מה שלמדתי באוניברסיטה זה יהיה המקצוע שלי עד הפנסיה, פסה.

בתור מומחית להפרעת קשב אני יכולה להעיד שאנחנו חיות בעולם עם עומס קוגניטיבי עצום. אנחנו רוצות הכל מהכל, אבל האמת – שאי אפשר! המוח שלנו לא מסוגל להכיל את כל זה.

אימהות שלובות, עדיין מרגישות צורך להתנצל, להצטדק, להתבייש ולהתחבא. הן מפחדות להיפתח ומפחדות לעשות שינויים בחייהן. הפחד והבושה, פוגעים באנרגיה הנשית שלהן. הן חוששות מביקורת ומחכות כל הזמן לאישורים מבחוץ. אישור מהבעל, אישור מהילדים שלו, אישור מהאקסית שלו. כך הן למעשה מקטינות את האנרגיה הנשית שלהן ופוגעות באושר שלהן.

בעולם הכלכלי של היום אין ממש מנהלים. טוב, נו, תמיד יש, אולם הם מתקשים בפיקוח וניהול של הכאוס הקיים וכמעט בכל מקום מחפשים א.נשים טובים, ומוכנים להתפשר אתם על היקפי משרה, משרות מקבילות, שעות יציאה, מספר ימי חופש ועבודה היברידית.

השינוי לא חייב להיות דרמטי ואני חלילה לא משנה אותן, רק עוזרת להן לדייק את עצמן, את השפה שאיתה הן מדברות עם העולם בצורה לא מילולית.

היום יותר מתמיד ברור לנו שמה שמתאפשר לי היום, לא בהכרח יתאפשר מחר ויותר מכך, מתבקש מאיתנו להתאים את עצמנו במהירות בכל פעם למציאות המתחדשת ולעשות חושבים: אולי זו ההזדמנות שלנו להתחיל לשלב בעשיה הקרייריסטית יותר מדבר אחד וכך נהיה פחות חשופות לסיכונים כלכליים מחד ונגשים יותר אהבות וחלומות לתוך הקריירה שלנו מאידך.

לקח לי לא מעט זמן להגיע ולקרוא את גוף הכתבה עליי בעיתון "מעריב", נעצרתי בכותרת המשנה, "רוני לוגסי רקדנית הפלמנקו לשעבר..." באותה שנייה האגו הג'ינג'י, מרוקאי ,מזל קשת (לבה רותחת) קפץ בכעס לפעולה ולמזעור נזקים.

בשנתיים האחרונות, אחרי הגירושים שלי, שמעתי אינספור בני זוג ונוכחתי לראות כמה הסיפור הזה חזק. מצפים שבת/ן הזוג שהתחייב לאהוב אותם לעד, יהיה זן על של אלוהים.

"אנחנו לא הופכים זקנים יותר מיום ליום, אלא הופכים חדשים יותר״ את המשפט הזה כתבה אמילי דיקסון, משוררת אמריקאית, שחייתה במאה ה-19. היא צדקה, אני הופכת כל יום חדשה יותר, יוצרת ובוראת עולמות אחרים - עולמות עם יכולות, שנדחקו במשך השנים וחיכו לתורן לפרוץ.

"קמת על רגל שמאל? מי עצבן אותך?" אז זה לא מישהו או מישהי זו הילדה הקטנה שבי, שמתקוממת זו שהיו לה מיליון רעיונות מצוינים אך סגרו לה את הדלת...

לא נוכל לחשוב על עתיד שבו נשים יצהירו על עצמן פמיניסטיות, אבל ישנאו ויתנכלו לבת הזוג של הגרוש שלהן, האישה שעוזרת לגדל את ילדיהן.

הטלפון הוא מסיח דעת רציני שעשוי לפגום בפרודוקטיביות שלנו. נמצא כי אנו נוגעות בטלפון שלנו בין 200-440 פעמים ביום. בכל פעם כזו ידרשו עד 16 דקות על מנת לחזור לריכוז הקודם.

משבר הקורונה יצר שינוי קיצוני בסביבה, שהכריח אותנו לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע למי אנחנו, מה אנחנו, האם צרכי הבסיס שלנו מסופקים, אם כן ואם לא, מה הלאה?!

הרומאים האמינו שלכל האנשים הייתה רוח מכוונת, שנולדה עם האדם ונקראה genius (מהפועל הלטיני gignere שפירושו 'ללדת או להביא' - שזה גם שורש המילה 'ליצור'). 'גאונות' האדם היא שהכתיבה את אישיותו והיא ייחודית לו.

באותו יום בשעת ערב מאוחרת בעודי מכבה לעצמי את המוח ומשוטטת להציץ בפיד שלי בפייסבוק עוד הרגל מגונה של עידן ההסטות. ומה אני רואה? פוסט של אותה אישה עם תמונה של משפחה שלמה מהאגדות, כולם מחייכים והמילים שלה מתארות אוטופיה שורטת ללא סדקים, ונדהמתי.

במשך שנותיי הראשונות כמורה, קלטתי שמה שאני באמת מלמד זה לא את מה שאני אומר לילדים. אלא הלמידה האמיתית היא איזה אדם אני התפתחתי ומתפתח להיות לידם. ועוד יותר מזה הבנתי שהלמידה האמיתית, עוברת לא במילים נשמעות, ולא דרך מעשים מודעים.

לאחרונה התאשפזתי 3 פעמים מאותה הסיבה. בפעמיים הראשונות כאשר ראיתי שלא מטפלים באמת בבעיה - קמתי והלכתי או במילים אחרות, ברחתי, התעלמתי, הדחקתי. רק בפעם השלישית הסכמתי לעבוד ביחד עם הפחדים, החלקים והגוף שלי

נשים ממושמעות לא עושות היסטוריה

עבור אבא שלי, היום האחרון של חייו היה היום הטוב ביותר בחייו. ומאז אני שואף להפוך כל יום לכזה, כי לעולם לא נדע איזה יום הוא היום האחרון שלנו – לחיות באותנטיות – להיות אני

בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, הרגשתי כמו מפץ גדול שהתחיל את בריאת העולם. עד אז חייתי בתחושה שהחיים יוצרים אותי. מאז התחלתי להפנים שאני יוצר את החיים. החלטתי שאני בוחר להוציא את עצמי מביצת הבעסה לתוכה התעוררתי. זה לא היה לי טבעי. בחירה שמנוגדת לאוטומט, היא כמו ההילוך הראשון בהנעה של משאית ענקית. זה קשההההה.