מועדים וקמים לשמחה - מאת שרון כהן

לפני שש שנים אשתי הפתיעה אותי עם מתנת יומולדת מיוחדת – אופניים.
הפעם האחרונה שקנו לי אופניים הייתה ביומולדת של גיל 4. כאלה עם גלגלי עזר.
במשך שנות רווקותי המתאחרת, התבוננתי בהורים צעירים שמרכיבים את הילדים שלהם על האופניים,
במושב מקדימה, או מאחור, וקנאתי.
כמו בחורה שממש רוצה להיכנס להיריון, ומרגישה צביטה ברחם בכל פעם שהיא רואה נשים הריוניות.
קנאה שנרקמה לחלום.

כארבעים שנה אחרי האופניים הראשונים, קיבלתי אופניים חדשים, בלי גלגלי עזר.
הדבר הראשון שחשבתי זה – "וואו, אני חייב לשים את המושב הזה לילדים מאחור, ועוד אחד מקדימה".
אז הייתי כבר אבא לילדה בת 4 וילד בן שנתיים.
יצאתי להתאמן עליהם כדי להרגיש בטוח. ומיד אחרי שהתקנתי להם מושבים, לקחתי את ליבי הבכורה שלי לרכיבת חניכה.
גרנו אז ליד פרדס, אז נכנסנו אליו.

אני מדווש בין עצי הקלמנטינות, מדי פעם עוצר לקלף לנו אחת, ומרגיש שאני מגשים לרווק שהייתי את החלום.
אחרי איזה שעה, הגענו לחלק בפרדס בו האדמה היא חולות ים כאלה.
הדיווש נעשה יותר ויותר קשה. עד לנקודה בה לא הצלחתי יותר לדווש. ואז יצאו ממני קולות כאלה של יאוש –
"שיט! קוסומו!", האנרגיה שלי התחלפה משמחה דיצתית, לבעסה ייאושית.
כמעט שוויתרתי על המשך הרכיבה, ואז קלטתי שליבי מאחוריי, קשובה לאנרגיה שלי.
קשובה ליריקות היאוש הטיפתיים שאני יורק מהפה, פחדתי שהיא תידבק. 

במשך שנותיי הראשונות כמורה, קלטתי שמה שאני באמת מלמד זה לא את מה שאני אומר לילדים. אלא הלמידה האמיתית היא איזה אדם אני התפתחתי ומתפתח להיות לידם.
ועוד יותר מזה הבנתי שהלמידה האמיתית, עוברת לא במילים נשמעות, ולא דרך מעשים מודעים.
הלמידה עוברת דרך בלוטוס'-רגשי, דרך התדר הלא-מודע,
שזורם מהנפש שלי אל תוך מערכת ההפעלה של נפשות הילדים. 

מאז שהילדים שלי נולדו ההבנה התחדדה עוד יותר, והפכה להיות הווייז הפנימי שלי.
עצרתי לרגע את הרכיבה, הסתכלתי על ליבי שישבה מאחור, הרגשתי איך היא מודדת אותי.
בודקת באיזה גובה אני נמצא כרגע ביחס לאתגר הזה.
הנטייה הטבעית שלי כאדם היא להתייאש איפה שקשה. להרים ידיים או רגליים ולוותר. מילא לעצמי, ניחא, אבל לדעת שהנטייה הזו תעבור לילדים שלי?! עד כאן!

המוטיבציה להתפתח ולצמוח הולכת ומתחזקת כשאתה הורה. איפה למדתי את זה?
כשהייתי רווק הייתה לי ידידה נשואה, שהייתה מכורה לסיגריות. ניסתה את כל סוגי הגמילה ולא הצליחה להחזיק יותר מחודש.
עד ש... נכנסה להיריון.
ברגע שגילתה שהיא בהיריון, לא נגעה בסיגריה עד אחרי הלידה. ככה שלוש לידות.
דרכה הבנתי כמה כוח רצון נולד בתוכנו כשיש לנו ילדים, שאנחנו אחראים על התפתחותם.
אז, התיישבתי חזרה על מושב האופניים, והתחלתי לדווש בכל הכוח, מצליח בקושי לעבור בתוך החולות הטובעניים והתובעניים האלה.
ותוך כדי מתחיל לשיר שיר שהמצאתי באותו רגע: "דווקא כשקשה, מנסים ומצליחים. דווקא כשקשה מנסים ומצליחים. דווקא כשקשה מנסים ומצליחים...." וככה שוב ושוב ושוב.
ובכל פעם מרגיש איך השיר הזה מעביר אותי להילוך חזק יותר בתוכי.
אחרי כמה שניות של מאמץ ענקי, צלחנו את החולות האלה, והגענו לאדמת חמרה מוצקה.
הרגשתי שניצחתי ניצחון גדול.
בשבילי ובעיקר בשביל ליבי.
מעין זריעת זרע בתוך פרדס הנפש שלה, זרע שהפירות שלו הם – קושי, הוא הזדמנות לחזק את שריר האמונה הפנימית.
קושי קו.שי - קו שמחבר לשי שמוענק לי כהזדמנות לצמוח.
אחרי כמה ימים – ביציאה מהאוטו, לקחתי את מורי בידיים. ליבי ביקשה שארים גם אותה.
"ממי, אני לא יכול זה קשה לי להרים את שניכם יחד" ליבי הסתכלה עליי.
ראיתי איך היא מעלעלת בחוברת השכנועים שלה, מחפשת את העמוד שיגרום לי להסכים להרים גם אותה,
ואז היא התחילה לשיר: "דווקא כשקשה מנסים ומצליחים...דווקא שקשה מנסים ומצליחים..."
לא הייתה לי ברירה. הרמתי גם אותה.

אני כותב את הסיפור הזה במהלך חול המועד של סוכות. חול-המועד הוא זמן בין יום טוב אחד ליום טוב שני.
החול הוא המרחב בין שני ימים טובים.
חג הוא יום של קודש. יום זורם. יום שמח. יום טוב.
בין שני ימים טובים, יש את החול אליו אני מועד.
ומה מברכים בימים האלה – מועדים לשמחה.
אולי זה בא ללמד אותנו, שנזכור במהלך השנה, שבין יום טוב אחד בחיינו, ליום טוב אחר, ימים בהם הכל סבבה, וזורם, יש ימים שאנחנו נתקעים בחול, לא מצליחים לנוע קדימה.
שנזכור שדווקא בימים האלה עלינו לברך מועדים לשמחה. להזכיר לנו שהמעידות מעידות שאנחנו בהזדמנות לחזק את השרירים של הנפש, לדווש חזק יותר, לתת קיק-סטרט מחדש.
בזכות המועד זוכים להרגיש את שמחת הקימה.
מועדים, מודעים וקמים לשמחה.

לפייסבוק של שרון כהן
לאתר של שרון כהן

רוצה להיות הראשונה לקבל את המגזין והכתבות שבו?
הצטרפי לקבוצת וואטסאפ שקטה בהקלקה כאן