מי בכלל חשב שיש עוד 1000 כמוני? -סיפורה של סיגל סבן בלילה

אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאהיה אחראית על העברת מיליון ש"ח בין אזרחים שזקוקים לסיוע לא הייתי קונה! 

שמי סיגל סבן בלילה, ילידת העיר באר-שבע, בת 49, תושבת להבים, נשואה לד"ר איציק בלילה יליד בירות, לבנון, ואמא לאורי (17) והילה (16).
תמיד האמנתי בכח שיש לקבוצת אנשים חדורי מטרה להשיג תוצאה מעולה לאין שיעור לעומת תוצאה של כל אחד מהחלקים בנפרד.
בסוף יוני 2020 אני בחל"ת בבית עם יתר בני משפחתי, צופה בטלוויזיה שכל הזמן דולקת, חדשות כל רגע, ואנשים זועקים את זעקתם הכלכלית.
הם לא יכלו לנשום לא בגלל מחלה, אלא בגלל שזו הובילה לסגר- שסגר עליהם מכל בחינה שהיא.

באופן הכי אינטואיטיבי אני כותבת פוסט, אני לא יודעת ולא משערת שהפוסט הזה יהיה פוסט שיזכה למאות שיתופים!
שזהו הפוסט המייסד של המיזם 1000 כמוני, אשר יאגד אלפי אנשים לתרום בכל שבוע 10 שקלים.
מה יש שם בפוסט?
בפוסט אני כותבת שקשה לי לחיות בחברה שבה אנשים החלו להתקשות לנשום.
בחברה שהשפע קיים אך אין מנגנון שיסייע ובאופן מיידי לכאלו שעכשיו קשה להם. מאוד קשה להם.
באופן אלגורי אני משווה כל אדם לטיפת מים.
מהי טיפת מים באויר.
אם לא משהו שתיכף יתאדה וייעלם?
אולם, דמיינו!
אם כל טיפה, הייתה בעלת תודעה, וכל הטיפות היו חוברות ונקוות יחד למקום אחד, הרי שהיו מים רבים, להשקות את מי שצמא.

אנשים רבים מזדהים עם הפוסט וכותבים שהם מוכנים להיות "טיפה עם תודעה" שתיתן בכל שבוע 10 שקלים ושיחד עם עוד אלפי אנשים נוספים נספק מנה של 10,000 ש"ח כל אחת לכאלו שמשבר הקורונה תפס אותם "לא מוכנים". 

וכך החל מיזם 1000 כמוני לקרום עור וגידים. אני מוצאת את עצמי כמו ילדה מתבגרת, מחוברת לאייפון 24/7 וכל שניה מאשרת אנשים שמבקשים להצטרף לקבוצה שפתחתי.
כל שניה צלצול של בקשה נוספת ועוד צלצול, ואני מתחילה להבין שקורה כאן משהו גדול! 

אני מתקשרת לפרופ' רבקה כרמי, נשיאת האוניברסיטה (לשעבר) בה אני עובדת, אשה שאני מאוד מעריכה, אף פעם לא דיברתי אתה כן?!
מאתרת את הנייד שלה ומתקשרת אליה ביראת כבוד, לספר לה על המיזם בתקווה שהיא תסכים להירתם כמי שאהיה כפופה אליה לטובת שקיפות, ביקורת, דיווח, ניהול תקין ובקרה.
יש! הסכימה.
אני מגייסת עוד שתי עורכות דין מוערכות עו"ד ורד סרוסי כ"ץ ועו"ד לימור עמית פנקר.
אנחנו מתחילות לחשוב יחד על מבנה, נהלים, דרך, ערכים ויעדים.
לא פשוט.
פונות אלי עוד נשים מדהימות שאינני מכירה כלל: דנה וסרלאוף, יוליה קנר, חני מלכיאלי, אורנה תמיר, נעמה פורוס רשף ואליענה אברון, לסייע בהתנעת המיזם.
גם השותפות והשותפים, התורמים העתידיים (אלו שמצטרפים כל שניה לקבוצת הפייסבוק)- מעלים שאלות וסוגיות ומבקשים לדעת:
איך נדע למי לתת? איך נדע שאכן חסר לו? האם נתרום לבעלי משפחות? לרווקים? לעסקים קטנים? לשכירים? לצעירים או למבוגרים? לכאלו ממרכז הארץ או מצפונה או מדרומה?
אני מבינה שמרוב שאלות וביקורת וספקות הכי קל יהיה לנטוש את הרעיון המטורף הזה.
אבל לא.
יש אנשים שזקוקים נואשות לעזרה ומנגד יש לבטח אנשים כמוני שיהיו מוכנים לתרום למיזם כזה בשעה הקשה הזו.
אולם לא היה מנוס מלייצר מנגנון שבו נתעל את כספינו למי שהכי צריך ושאכן נבדוק כי אכן צריך.
מנגנון שיניח את דעתם של שאר הקבוצה של אלפי האנשים שהצטרפו ויחושו כי נעשית כאן מחווה ראויה
(ביקשנו אסמכתאות ותימוכין למצב של מגישי הבקשה).

אוקיי!
לא אלאה אתכן.
לאחר המון ישיבות, נוצר מנגנון!
מנגנון שבו בכל שבוע חברים מהקבוצה מתנדבים להיות אלו שידונו בבקשות המגיעות לפתחנו ועל פי החלטתם כל שאר החברים יסמכו ויסכימו ויעבירו את 10 השקלים.

היו ערכים ברורים למיזם שפעלנו על פיהם: כבוד האדם, שיוויוניות, שקיפות, שיתוף וערבות הדדית.
האמת?
אני מרגישה שקשה לי.
אני פוגשת או מדברת או מתכתבת עם אנשים שפונים אלינו ש"נפלו עליהם השמיים" ביום בהיר אחד.
אנשים שלא רגילים לבקש, לא נעים להם.
הקורונה הייתה שקופה, במובן זה שלא ראית על האנשים שהם מתחילים להתקשות "בנשימה".
הם המשיכו להראות רגיל, אבל אוכל במקרר לא היה להם, כי כשאין תזרימי מזומנים, כמה כבר נשאר?
וכמה כבר אפשר להישען על כספי חסכונות...והזמן עובר.. 

ביקשנו מכל השותפים במיזם לפקוח עיניים, להביט מימינם ומשמאלם, האם יש נפגעים על ידם ש...מתביישים. 

מיזם  1000  כמוני הוא לא עמותה ולא מלכ"ר. זו התעוררות של אזרחים. התארגנות אזרחית במיטבה!! למעשה עד כמה שידוע לי זו ההתארגנות האזרחית הגדולה בישראל שהיא אקטיבית ופועלת למען האחר הזקוק לעזרה.
בקורונה הפחדים הבסיסיים של כולנו נחשפו.
הפחד שלא יהיה מה לאכול.
הפחד שכל מה שהשגנו יתמוטט, הפחד לחדול.
הפחד להפסיק לצמוח.
לכולנו ברור שלא לעולם חוסן, פעם אתה למעלה ויודע שגם פעם אתה עלול להיות למטה.
לכולנו ברור שהשפע קיים!
החלוקה?
עדיין לא. 

במה אני מאמינה? אני מאמינה שגם אם לא נולדת "למשפחה הנכונה" אתה בהחלט יכול להגיד שהתמזל מזלך להיוולד לתוך הקהילה הנכונה!
כזו שרואה אותך, מרגישה אותך, מפרגנת לך בשעתך היפה ומסייעת לך בשעתך הקשה.
אני מאמינה בטוב לבם של אנשים.
אני מאמינה שאנחנו אכן רקמה אנושית אחת חיה ושאם חלק מהרקמה נפגע רצוי וחשוב לסייע לה להשתקם למען כלל בריאותה. 

היום, בזכות היוזמה שהעזתי לנקוט, אני מאמינה שגורלנו בידינו: וכשגורלנו בידינו ובאחת מהידיים אנו מחזיקים מכשיר טלפתי שיכול לתקשר עם כל כך הרבה אנשים שרובם בעיני טובים ויפים אז מה הביג דיל בלהציל מישהו?

ומה היום?
מאחר ומשבר הקורונה העלה למודעות של כולנו את מצבן של נשים החוות אלימות במשפחה, החליטו כל השותפים שאת הנתינה הזו אי אפשר להפסיק,
והיום 1000 כמוני תורמים לנשים שיצאו ממעגל האלימות (ראו כתבת חדשות 12בנושא>> https://www.youtube.com/watch?v=1oyQsiYS5Cc)

לקבוצת הפייסבוק של 1000 כמוני

צילום: גיא דלריאה

רוצה להיות הראשונה לקבל את המגזין והכתבות שבו?
הצטרפי לקבוצת וואטסאפ שקטה בהקלקה כאן