דיוה חתמי, בת 53, בנקאית בהנהלה הראשית בסקטור הנדל"ן של בנק הפועלים, בת זוג, אמא לשני זוגות תאומים, ואלופת עולם בחתירה בסאפ. חמש שנים אחרי שנכנס ה"גו'ק" הזה לראש שלה.
תחרות שהיתה לא פשוטה, מלאת מכשולים ואתגרים, החל מציוד שהשיגה תוך כדי רגעי התחרות ועד למתחרות אחרות שנכנסו למסלולה בשל סיבה לא ידועה, נפילות רבות מסאפ שהשאילה ליום התחרות ולא התאים, המון תסכולים בדרך מכל אחד מהדברים הללו, המון זכרונות ילדות קשים שצפו תוך כדי, ולמרות הכל בסופו של דבר עלתה על הסאפ שוב ושוב עד לניצחון המיוחל.
דיוה, איך זה התחיל בכלל?
העיסוק בסאפ היה מקרי ביותר, חגגתי לאבי, בעלי כפרה עליו, יום הולדת לפני כשש שנים, במשך 24 שעות עשיתי לו פעילויות הפתעה, (חחחח הרגתי אותו), כשהפעילות הראשונה הייתה התנסות בסאפ. אחרי הפעם הראשונה והאחרונה שהוא חווה סאפ הוא החזיר לי את כרטיסיית הלימוד שקניתי לו ואמר לי 'שלך חמודה, אני לא רוצה יותר'. לקח לי כמה חודשים עד שהתייצבתי במועדון של דנה ועמית ענבר לנצל את כרטיסיית הלימוד הזו. לזכותו של עמית ענבר האלוף האולימפי בגלשני רוח, הוא מיד זיהה את הפוטנציאל ובזכותו נדבקה בי התשוקה לים.
תמיד היית כזו ספורטאית תחרותית?
כילדה הייתי מתעמלת בהתעמלות קרקע ומכשירים ותמיד ייצגתי את בית הספר בתחרויות אתלטיקה קלה. כנערה שחיתי ובבגרותי כהכנה לתוכנית הישרדות חזרתי לרוץ ואט אט מצאתי את עצמי עושה מרחקים ארוכים שהתווספה אליהם רכיבת כביש מטעמים של תרומה לבית השאנטי (המקום חשוב ויקר לליבי וכתוצאה מכך הפכתי להיות שגרירה של הבית ). ובחמש שנים האחרונות אני חותרת בים. אבל היו כמה טווחי שנים בחיי שהחלומות נקטעו לי באכזריות בלי יכולת או שליטה לשנות את המצב. בגיל 14 כשחליתי במחלת דם נדירה שהתנהגה כמו לוקמיה ושהיתי המון בבתי חולים. זה היה השלב שבו הרגשתי שלקחו ממני את כל החלומות, הייתי מנוטרלת, החלמתי רק לקראת גיל 17.5, זו היתה טראומה שנשארה איתי המון שנים קדימה.
בעשור האחרון איבדתי את מרבית משפחתי הגרעינית (למעט אחי האהוב שיחיה).
אני מבינה שהחיים שלי זו מלחמת הישרדות ולא רק בגלל תוכנית הריאליטי שהשתתפתי בה אלא בעיקר כי מציאות חיי מזמנת לי קושי וסבל מתמשך שהופך ברבות הימים לדרך חיים, בה אני מנתבת את חיי. יש שיקראו לכך מזוכיזם ואני מתייחסת לכך כאתגרים, כיתדות שאני פורסת בדרכי ומטפסת בדרך אינסופית של גדילה. הפוקוס שלי הוא אך ורק על הדרך ולא על התוצאה ואני מאמינה שככל שהדרך מדויקת עבורי, התוצאה תהיה בהכרח בהלימה. ובכל פעם שאני חווה ניצחון בדיוק כמו הפסד מזכירה לעצמי שכמו שביום טוב אני לא יוצאת מגדרי כך גם ביום רע אני לא מתמוטטת. למדתי שהבעלות היחידה שיש לי ולכולנו היא אך ורק על הדרך, על זה יש לנו שליטה מלאה, ומפה נבנית האמונה שככל שיש לנו את עצמנו יש לנו את כל מה שנחוץ לנו כדי להצליח וללכת אחרי החלומות שלנו, על זה אני שמה את הפוקוס ועל זה מתאמנת, נושמת, מיישמת כל חיי.
איך מסתדר אורח חיים כל כך תובעני עם כל שאר הדברים החשובים בחייך כדוגמת המשפחה?
ברגע שהבנתי את כוחה של משפחה, ההסתכלות על מהות חיי הוחלפה ממטרותיי האישיות למטרות המורחבות שילדיי ואבי שלי במרכז. מה שאני עושה הוא קודם כל מתוך רצון כנה ואמיתי שמשפחתי תהיה גאה בי מחד ומאידך שדרך ההתנסות שלי אני אשמש עבורם לדוגמה שחלומות נועדו להגשמה. אין שום דבר ושום מגבלה ביננו לבין המאווים שלנו. הילדים שלי יודעים שזו לא קלישאה, אמא שלהם חיה את החיים במלא העוצמה ואני מבחינה שזה מחלחל גם לחייהם הצעירים. מה הספורט הזה לימד אותך? הים הוא אחד התנאים שמשתנים בכל רגע נתון, ולכן אני כל הזמן באימון על התגובה שלי למצב הים באותו הרגע, זה אומר להיות כל הזמן באימון על הוויה ותגובה, וכמי שמאמינה שאין לנו שליטה על כלום למעט על התגובה שלנו, אז אני בעצם מתאמנת אינסופית על התגובות שלי בתנאי חוסר וודאות ועושה בכך שימוש לכל שדרת חיי. אין משמעות למושג לא ניתן, למעט היותו אתגר לפיצוח. אם היית שואלת אותי שלש שנים אחורה מהם המנועים להצלחתי הייתי אומרת לך שאמא שלי. הרצון להשאיר אותה בחיים אחרי שחלתה במחלה קשה הרצון שלי להטביע בה מחדש את התשוקה לחיים, אבל אמא שלי כאמור נפטרה לפני שנתיים ולמרות שבאיזשהו שלב גוועה בי התשוקה להתחרות, בתוך הקורונה זה התחדד מחדש ואת חסרונה הפיזי החלפתי בתקשורת אנרגטית עם האישיות שלה שחרוטה על מיתרי ליבי ובכל תחרות שאני יוצאת אליה היום זה תמיד מתחיל ב'אמא את ואני הולכות לנצח היום… לכסח לכולם את התחת… '.